ייחודית, לא שונה – פשוט קצינה!
ירין דרעי DREAME I
זה לא הולך להיות עוד טור מוטיבציה שיעודד אתכם להגשים את החלומות, השאיפות, המטרות והרצונות שלכם.
זה לא יהיה עוד טור שינזוף בכם להתמיד ולהשקיע בלימודים כי זה שווה ומשתלם בסוף, ובטח שלא טור שיגיד לכם לעזוב את האינסטגרם והסנאפצ'אט כי יש מחר מתכונת.
סיימתי 12 שנות לימוד ואני פשוט רוצה לסכם אותן ולספר את הסיפור שלי.
גם אני, כמו רוב תלמידי מדינת ישראל, הייתי תלמידה ממוצעת עם ציונים ממוצעים.
אז נכון שבכיתה א' לימדתי את החברים בכיתה לקרוא והמורה אמרה לאמא שמשעמם לי ואפילו הציעה להקפיץ אותי ישר לכיתה ג' (במזל אמא לא הסכימה ובכך זכיתי בחברים מדהימים בני גילי). עדיין לא הרגשתי מיוחדת, שונה, חכמה יותר או מוצלחת יותר.
גם כשהודיעו לי בסוף כיתה ו' שהתקבלתי לכיתת מופת לא הרגשתי ייחודיות או גאווה כלשהי.
ההפסקות שלי בכיתה א'3.
את החטיבה שנאתי ממש.
הרגשתי שמתלמידה מצוינת ביסודי, שאפילו התקבלה למופת, כלום פשוט לא הולך לי והמגמה היא מגמת ירידה.
מאלופה במתמטיקה ובאנגלית מצאתי את עצמי בתגבורים שלוש פעמים בשבוע ובהקבצות שהעידו על שלוש יח"ל בתיכון.
חשבתי ש- 70 זה הציון הכי גבוה שאוכל לקבל ושאני לא תלמידה של תעודות הצטיינות בטקסים מיוחדים.
הגעתי לתיכון חוששת יותר מאשר ישראל מהאיום האיראני, כי הרגשתי שיש בתיכון רף חדש של מצוינות שאצטרך לעמוד בו. יש בגרויות, מתכונות וזה המבחן האמיתי והישורת האחרונה.
חששתי ש – 70 זה לא מספיק ומפה זה רק יכול להיות גרוע יותר.
אז הצבתי לעצמי מטרות. הייתי מפוקסת וכל כולי הייתי חדורת מוטיבציה להצליח.
מה זה להצליח?
להצליח מבחינתי זה לעבור את ה -70.
קצת קשה להאמין אבל התחלתי להתבכיין על 99 כי בכיתה י' כבר החזקתי בשתי תעודות הצטיינות, בכיתה יא' (המכונה שנה של סבל, גיהינום ומירמור), קיבלתי 100 בשלוש בגרויות (אחת מהן היא מתמטיקה... כן כן אותה מתמטיקה שבחטיבה קיבלתי תגבורים בה). והיום בכיתה יב' אני כבר מחזיקה בציון פסיכומטרי נחמד (כי בשביל לימודי רפואה משפטית, מה לעשות, צריך להתחיל כבר מעכשיו) ובשתי תעודות הצטיינות.
הגאווה של ההורים בסוף כיתה יב.
היום אני כבר יכולה להגיד בלב שלם שאני גאה בעצמי.
שלא תתבלבלו, לא גאה בעצמי על הבגרויות, התעודות והפסיכומטרי אלא גאה בעצמי על הדרך שעברתי.
תמיד חלמתי להיות מאותם ילדים שעולים לבמה בסוף שנה וכולם מריעים ומוחאים להם כפיים כי הם המצטיינים של הכיתה, מבחינתי לבכות על 99 נראה כמו חלום רחוק ותעודת הבגרות שלי הייתה בעיניי מטלה שאצטרך לחזור ולהשלים אחרי הצבא.
את החלום הזה כבר הגשמתי (אל תדאגו, היו לי חיי חברה מלאים תמיד ואפילו כמה שנצי"ם בדרך, הסוד הוא פשוט לדעת לנהל לו"ז נכון ומסודר).
החלום הבא שלי הוא לצאת בעוד שנה וחצי לקורס קצינות.
כשקיבלתי לפני שבוע הודעה על שיבוצי בצה"ל הדבר הראשון שעשיתי, כאילו מתוך אינסטינקט, הוא פשוט לזרוק את הטלפון על השולחן ולהתחיל לבכות.
הבנתי שקצינה אני כבר לא אהיה.
ההודעה ה"נוראית". מתוך צילום מסך.
אני חושבת שמההודעה אתם יכולים להבין בדיוק למה בכיתי.
קיבלתי תפקיד עם סטיגמות איומות, תנאים מזעזעים ובעיקר הכנתי את עצמי לזה שאני הולכת לקראת שנתיים של שעמום שבהן הראייה שלי הולכת להידרדר.
כל אחד במקומי היה בוכה, לא?
אז זהו שלא.
ההודעה התקבלה בשעה 18:31 ואני יכולה להגיד לכם שכבר בשעה 20:31 לא היה דבר שיותר רציתי מאשר שה – 1.10 יגיע כבר.
כן אני יודעת, זה נשמע הזוי לגמרי.
קודם כל, נוספתי לקבוצת ווטסאפ עם עוד 30 בנות שקיבלו, גם הן כמוני, את "בשורת איוב" לאותו תאריך. התחלנו להכיר אחת את השנייה ובתוך שניות ספורות הרגשנו שאנחנו מכירות בערך כל החיים. דיברנו על כל מה שרק אפשר.
באותם הרגעים הבנתי, שלפחות מבחינה חברתית, הולך להיות לי כיף חיים. אם אני אהנה במהלך השירות, אז אני אהנה גם מהתפקיד המשמעותי ששובצתי אליו.
לאחר חיפוש מעמיק באינטרנט ודיבור עם תצפיתניות לשעבר, שאני מכירה באופן אישי, הבנתי שתצפיתנית זה התפקיד הכי טוב שהצבא יכול להציע לבנות. הבנתי את גודל האחריות שמוטלת עליי ואת זה שהשד הוא לא כזה נורא.
אז נכון שאני הולכת לשכוח באיזו קומה אני גרה, כי הבית הוא בגדר חלום רחוק בתפקיד, ונכון שהנשק הולך להיות החבר הכי טוב שלי בשנתיים הבאות, וכן זה נכון שגם הראייה שלי הולכת להיהרס, אבל עדיין אני מאמינה שאם אבוא בגישה חיובית ובגישה של "אני הולכת ליהנות בשנתיים האלה ואני תורמת כל כך הרבה למדינה, ואולי אפילו אזכה להציל חיים של לוחמים ואזרחים" הכל יהיה בסדר ורק טוב יכול לצאת מזה.
אז בקשר לחלום שלי גיליתי שתצפיתניות יכולות לצאת לפיקוד וקצונה די מהר ורובן הגדול גם עושה את זה.
אז מי אמר שלא אהיה קצינה?
אה אני, לפני כמה דקות.
שכחו ממה שאמרתי, אתם כרגע קוראים טור של קצינה לעתיד בצה"ל...
מקווה שנהניתם.
ואם לא, אז רדו ל – 30!
