"מלש"בית יקרה, הנך מזומנת למיון ללהקות הצבאיות- הפקה, שיתקיים ב- 23.11.16 ".
ההודעה הזאת גרמה לי להיות מאושרת...
עד שאמרו לי שזה התאריך של הטיול שנתי.
במה אני אמורה לבחור? להגשים את "חלום ההפקות" או לצאת לטיול השנתי האחרון שלי?
אחרי רדיפות אינסופיות אחרי "מיטב" שעושים טובה שעונים לך לטלפון, 
החלפתי את תאריך המיון, ושוב- תאריך של טיול כי המיונים מתקיימים רק יומיים בשנה.
ארבעה ימים לפני הטיול המנהלת מודיעה: "בגלל ארגון המורים הטיול בוטל".
אי אפשר לתאר את תחושת ההקלה.

​

בוקר של יום המיונים למדור הפקות בלהקה הצבאית בצה"ל הגיע סוף סוף!
רבע לשמונה, המונית כבר למטה ומתחילה הנסיעה למרכז המוסיקה בתל אביב.
הנסיעה ארכה כ-20 דקות, וכמו תמיד הקדמתי ב-40 דקות. 
התנחמתי, עדיף להקדים מאשר לאחר.

בדיוק ברבע לתשע יוצא אלינו תום, אחד החיילים שהיו אחראיים על הסדר והארגון ביום הארוך הזה.
הוא מודיע שצריך להציג תעודת זהות, זימון ותמונת פספורט.
מי בכלל ידע שצריך להביא פספורט?
בהליכה מהירה לרחוב סמוך הגעתי לחנות צילום והוצאתי תמונה.
חזרתי למרכז, הצגתי מה שצריך ונרשמתי ברשימת הנוכחים במיונים. 
מהר מאוד התחלתי למלא טפסים ולכתוב על הקשר שלי להפקה,
כל הסיפור הזה לקח עשרים דקות.
כשסיימתי, כמו כולם, יצאתי לחכות בחוץ עד שיקראו בשם שלי.
קיוויתי שאולי סוף סוף היום באמת יתחיל.

עשר וחצי- הסבב הראשון של המתמיינים להפקה, שלא כלל אותי, יצא לדרך.
במקביל גם הסבב של המתמיינים לקלידים.
במשך שש שעות המתנה מייאשות שגרמו לי לאבד תקווה, תום החייל יצא 3 פעמים...
אבל קרא רק לסבבים של הקלידים.
הם הספיקו לסיים יום מיונים שלם ולקבל תשובות בזמן שאני עוד מחכה להיכנס!
בין לבין אני רואה את הבוחנים להפקות יוצאים כל שעה להפסקת התרעננות,
או יותר נכון סיגריה ומדקה לדקה מרגישה שאני משתגעת!!!!
"למה עוד הפסקה? תסיימו כבר עם הסבב הראשון", זה כל מה שעבר לי בראש.

​

השעה 16:30, תום יוצא שוב ובאופן מפתיע קורא לסבב השני של ההפקות,
"ובא לציון גואל"- כמו שאמר עידו הבוחן. 
מתחילים באופן רשמי את המיונים, 30 בנות ובן אחד נכנסים לאולם.
אנחנו מתיישבים ורואים את הבוחנים עם פרצוף של "בואו נסיים את היום הזה".
בין הבוחנים היו צחי אליהו- מלהק מוערך,
נדב ורוני (במקרה בוגרת התיכון והמגמה שאני לומדת בה..) שהיו מפיקים בלהקה
ועידו איינבינדר- מנהל ההפקות בתיאטרון אורנה פורת.

עידו מקבל אותנו ומדגיש "תהיו אתם, אל תנסו לחשוב מה אנחנו מחפשים כי נעלה על זה".
המשימה הראשונה יוצאת לדרך. 
סך הכל, משימה די פשוטה- להשחיל קשים ביד אחת.
מתחילים את המשימה, הבוחנים מסתובבים בינינו, מנסים להלחיץ.
פתאום עידו אומר שרק לאחת מחברות הקבוצה מותר לדבר.
באופן מפתיע, לא אני הייתי זו שדיברה ואני שמחה על זה!
כל מי שדיברה שמעה את המשפט "את דיברת? אז תשבי".

התפנינו מהאולם והתחילו ראיונות אישיים, הייתי בלחץ, פחדתי שיתבלבלו לי המילים.
כשהגיע תורי להיכנס לראיון התאפסתי, נשמתי עמוק, זקפתי גב ונכנסתי.
כל מה שפחדתי ממנו לא היה, אלא בדיוק ההפך-
קיבלו אותי בחיוכים והתעניינו באיך שאני מרגישה.
"מה עובר לך בגוף כשאת מפיקה משהו על הצד הטוב ביותר?
את יודעת לשלוף ציפורניים או שהכול תמיד ורוד אצלך?
מתי לא השגת משהו שאת רוצה ואיך הרגשת?"
אלה חלק מהשאלות שנשאלתי.
הריאיון היה יותר מדהים ממה שחשבתי, קליל וזורם.
הצגתי את עצמי והבוחנים היו נראים מרוצים,
במיוחד כשאמרתי שהפקתי כתבה עם גיורא חמיצר בכוחות עצמי.

 

השעה כבר 19:10, מקבלים את התשובות
האם עברנו לשלב הבא או לא. אני פותחת את המכתב ורואה "אנו שמחים....",
עברתי לשלב הבא!!!.
 

נשארנו 11 נבחנים והתחלנו את השלב השני שעידו פתח במילים:
"זה השלב שיקבע היום אם תמשיכו את המיונים, תנו הכל למרות השעה המאוחרת".
משימה שנייה הגיעה, צריך לכתוב ליין- אפ בחצי שעה לערב זיכרון בנוכחות הרמטכ"ל –
זיכרון למה? כמה זמן? איפה? מתי? מי יהיה?
היינו צריכים לענות לעצמנו.
נשמע לא קשה, אבל כשכל כמה דקות צץ עוד סעיף בלת"ם שצריך לעמוד בו זה קשה.
"הטקס יארך 45 דקות, הרמטכ"ל חייב ללכת אחרי רבע שעה, אין תקציב והערב יהיה בבסיס שתבחרו" - 
אלה רק חלק מהבלת"מים המתישים. 

עמדתי במשימה, הגיע תורי להציג את הליין- אפ שלי וזה עבר בשלום.
רק דבר אחד ושולי לא ציינתי- שם השיר אותו תשיר הלהקה בערב,
אבל זה לא היה כזה משפיע, שלפתי שיר באותו רגע.
(אגב, תודה לך רותם כהן שהוצאת את "רק תחזור". הצלת אותי).

עשרה לתשע ואנחנו מחכים לתשובות, הייתי בטוחה בעצמי והרגשתי שהנה-
אני מגשימה חלום.
עברו עשרים דקות, התקבצנו וקיבלנו מכתבי תשובה.
פתחתי את המכתב וראיתי "הרינו להודיעך..."

בלי להמשיך לקרוא הבנתי שכאן נקטע תהליך ההגשמה שלי.
מתוך 11 נבחרו רק 4, האם אני בטוחה שהן באמת מתאימות יותר ממני?
לא, לא ממש.
אני יודעת שהפספוס שלהם גדול הרבה יותר משלי. 

אמנם לא התקבלתי, אבל את החלום שלי כמפיקה אני אגשים רק כי אני יודעת שאני מספיק טובה.
ועד שאני לא אשיג את מה שאני רוצה אני לא אניח לזה לחמוק ממני.
המקרה שלי הוא הוכחה שרגע אחד אפשר להרגיש שזה קורה,
שאני מגשימה את החלום שלי,ובשנייה אחת לאבד את זה,
אבל לא לאבד את האמונה בעצמי.

לנבחנים אחרי ולחולמים שבנינו הייתי אומרת לנהוג כמוני,
הכישרון והחלום שלכם יתממשו רק אם באמת תרצו והכי חשוב לזכור
שגם אם לא עכשיו, אז אחר כך.