הכל התחיל לפני שנה, חיכיתי לגיל המיוחל 16 וחצי שמאפשר לגשת לתיאוריה ולהתחיל שיעורי נהיגה.
נו באמת, חשבתם שהכול ילך חלק???

                                                                    
אני ואחי התאום הלכנו לעשות בדיקת ראיה, להצטלם ולהוציא טופס ירוק.
אחרי ששיגעתי את הצלם עם מיליון ניסיונות לתמונה שאוהב,
כנראה זה השפיע עליו בצורה לא טובה והוא הכניס את הפרטים של אחי למחשב
של משרד הרישוי בתור הפרטים שלי וקיבלתי טופס ירוק עם התמונה שלי
והפרטים של אחי. מסתבר שלא פשוט לתקן טעות שנעשתה תוך שנייה,
זה תהליך שלם שלוקח לפחות שבועיים עד שבמשרד הרישוי יבינו שנעשתה
טעות וישנו את הפרטים של אחי לפרטים שלי.                   
אני ואחי התחלנו בו זמנית את שיעורי הנהיגה, הייתה התרגשות רבה.     
ראיתי מול העיניים רישיון וג'יפ יפה...  

 

אחרי שני שיעורים ברכב ידני המורה התייאש ושכנע אותי לעבור לאוטומט.אחרי עוד שני שיעורים הוא התייאש סופית ואמר שעד שאני לא לומדת תמרוריםועוברת תיאוריה שלא אחזור לשיעורים. אחרי שהרופא הנחמד שלי כתב בטופסהירוק שיש לי דופק מואץ התחיל הסרט שנמשך תשעה חודשיםוהטופס עם כל התיק הרפואי עבר תלאות. התיק הגיע למכון הרפואיבמשרד הרישוי, משם הוא חזר בחזרה כי היו חסרים מסמכים, אחר כך חזר עודפעם וכך זה נמשך תקופה ארוכה ונצחית. אחרי שהבנתי שבזמן הקרוב לא אוכללגשת לתיאוריה הפסקתי ללמוד והזנחתי את כל נושא הנהיגה.בינתיים אחי התאום עבר תיאוריה והתקדם בלימודי הנהיגה.
מפעם לפעם המורה לנהיגה התעניין בשלומי דרך אחי.         
 

ב30 לאוגוסט הגיעה הבשורה המשמחת-הטופס הירוק נחתם וכך יכולתי סוף סוף לגשת לתיאוריה.לקח לי עוד שלושה חודשים להתכונן וללמוד את כל החוקים והתמרוריםהמיותרים האלה. ההתחלה לא הייתה מזהירה. 25 טעיות מתוך ה30. כך זה נמשך פעם אחר פעם ואני כבר התייאשתי . באחד הימים חיכתה לי הפתעה- ספר תיאוריה, פוסטר תמרורים ודיסק.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

זה נתן לי מרץ והתחלתי ללמוד מההתחלה ולאט לאטכמות הטעויות התחילה להצטמצם. התחלתי לראות את האורשבקצה המנהרה. יש תקווה!!!!!!  

אני ועוד חברה קבענו לגשת למבחן תיאוריה יחד ותוך שבוע ניגשנו.נסענו ביחד באוטובוס וכל הנסיעה למדנו ולמדנו.

היינו בלחץ, חששנו, רעדנו ופחדנו. ניגשנו לתיאוריה בלי לספר לאף אחד וקיווינו שנעבור שתינו יחד. כך קרה, הגאולה הגיעה ושתינו עברנו את המבחן מפעם הראשונה. ההתרגשות והשמחה הייתה גדולה ותוך מספר דקות כל העולם ואשתו ידע. הראשון שאליו התקשרתי לספר זה היה המורה לנהיגה והוא התחיל לשיר לי בטלפון. חזרתי לשיעורי הנהיגה, מקווה לתקתק את העניין ולקבל בהקדם את הרישיון שלי ,שלו שמחכה כל כך.

אני מקווה שהחלום שלי יתגשם בזמן הקרוב!

המסר הוא שלעולם לא לוותר ולהתייאש.

​